חוה מרזר לבנת
הציירת חוה לבנת-מרזר, ילידת פריס, בתו של האמן אריה מרזר. עם כניסת הנאצים לפריס,
בעקבות תושיה של אימה אסתר, הצליחה המשפחה להימלט ברגע האחרון מהגסטאפו הגרמני
ולחצות לאחר תלאות רבות בפרובאנס, את הגבול לשוויץ. חוה שהיתה תינוקת גדלה תקופה
אצל אישה נוצריה שחילצה את המשפחה מהמצוקה בה היתה נתונה. בשנת 1945 עלתה עם
הוריה לישראל. חוה גילתה נטייה לאמנות מגיל צעיר מאוד והודרכה על ידי אביה שהיה צייר
ורקע נחושת נודע. בילדותה למדה ועבדה בקריית האמנים בצפת אצל אביה והאמנים מנחם שמי
ומרדכי לבנון מהם ספגה אהבת אמנות רבה לצד טכניקה ומיומנויות ציור מגוונות.
בנעוריה השתתפה בקבוצת לימוד ב"אורנים" בהדרכת מרסל ינקו. למדה במדרשה למורים בתל אביב,
1970-בו סיימה את מכון אבני, בין מוריה היה גם הצייר יחזקאל שטרייכמן. בתערוכתה
הראשונה 1968-ב שנקראה, "שמונה ועשרה" הוצגו לראשונה עבודות הקולאז' רבות העוצמה
שזכו לתגובות חזקות בקרב המבקרים. בשנת 1972 קיבלה מלגה מטעם ממשלת צרפת להשתלמות
ב"בוזאר" וב"אטלייה 17 " של ויליאם הייטר. שהתה תקופה בפאריס, שם חיה ויצרה והתמחתה בין
השאר במלאכת התחריט ואמנות הדפוס האמנותי. עם שובה ארצה המשיכה את לימודיה בחוג לאמנות
של אוניברסיטת תל אביב. חוה ידועה בעבודות האקוורל המיוחדות שלה אותן הקדישה במשך תקפה
ארוכה לצפת ובשנים מאוחרות יותר לנופי ישראל נוספים, כמו הסדרה של האקוורלים מים המלח,
מירושלים וסדרת האקוורלים של הים. רבות מהקומפוזיציות המוקדמות שלה הוקדשו לסצינות פנים
ו"הכסא הריק" היה מוטיב חוזר בעבודות רבות. בשנים האחרונות הרחיבה את עבודתה גם לאסמבלאז'ים
ולפיסול אקולוגי אותו היא מפתחת בעזרת מודלים אשר עושים שימוש באלמנטים ממוחזרים ובדיאלוג
עם ה"פלורה ופאונה", אשר בעזרת הדמיון הפורה והרבה חוש הומור, לוקחים חלק פעיל בהעברת המסר
האמנותי-פילוסופי המפתיע והשנון.
